אנו עומדים בנקודת מפנה בפיתוח תוכנה. הדיון הוא לרוב על איזה האם ה-AI כותב את הקוד הטוב ביותר (קלוד מול צ'אט-GPT) או היכן היכן ה-AI צריך 'לגור' (סביבת פיתוח משולבת או ממשק שורת פקודה). אבל זהו הדיון הלא נכון.
הבעיה האמיתית היא לא ה דור של קוד. הבעיה האמיתית היא ה אימות שלו.
כאשר אנו מאמצים בינה מלאכותית כ'מקדדי אווירה' (Vibe Coders) – שבה אנו מציינים את הכוונה והבינה המלאכותית מבצעת את הביצוע – אנו יוצרים זרם עצום של תוכנה חדשה. להקת סוכני בינה מלאכותית יכולה לייצר בדקה אחת יותר קוד ממה שמפתח בכיר יכול לסקור בשבוע. האדם הפך לצוואר הבקבוק.
הפתרון אינו עוד בני אדם. הפתרון הוא סמכות עיצוב בינה מלאכותית.
באופן מסורתי, "סמכות התכנון" היא קבוצה קטנה של אדריכלים המתכנסת פעם בשבוע או בחודש כדי לאשר או לדחות עיצוב. בעולם של פיתוח בינה מלאכותית במהירות גבוהה המודל הזה מיושן לחלוטין. הוא איטי מדי ומגיב מדי.
כאשר אנו עוברים לשימוש ב-"קוד חד-פעמי" – תוכנה שאנו לא מבצעים לה ריפקטורינג אינסופי, אלא זורקים אותה ומייצרים אותה מחדש כאשר הדרישות משתנות – התפקיד שלנו משתנה מהותית. אנחנו כבר לא בנאים שמניחים לבנה אחר לבנה. אנחנו האדריכלים של המפעל שמדפיס את הקירות.
אבל מי מוודא שהקירות האלה ישרים?
רשות עיצוב בינה מלאכותית (AI Design Authority) אינה אדם, אלא צינור. "מבחן כוח" (Gauntlet) שבו כל שורת קוד שנוצרה חייבת להילחם כדי להגיע לייצור. תהליך זה אינו מחליף את סקירת הקוד האנושית ב כלום, אלא במשהו טוב יותר.
זה עובד בשלוש שכבות:
1. הרשות המבצעת (היצירה)
אנחנו לא מבקשים מ-AI אחד פתרון, אנחנו מבקשים שלושה. אנו מאפשרים ל-Gemini 3, GPT-5 ומודל קוד פתוח (כמו Llama) לעבוד במקביל על אותה בעיה. זה מונע ראיית מנהרה ושוברי את "העצלות" ש-LLMs סובלים ממנה לעיתים. גישה זו גם נבדק מדעית ומדגימה שניתן למנוע הזיות של AI ולבנות שרשראות ארוכות מאוד ללא שגיאות
2. המסנן הקשיח (החוק)
אין מקום לוויכוח כאן. קוד חייב להתקמפל. לינטרים אסור להתלונן. והכי חשוב: ה- בדיקות קופסה שחורה חייבים לעבור. אנחנו לא בודקים אם הפונקציה עובדת פנימית (זה עלול לתמרן את ה-AI), אנחנו בודקים אם המערכת עושה את מה שהיא אמורה לעשות מבחוץ. אם הבדיקה נכשלת? ישר לפח.
3. המסנן הרך (חבר השופטים של ה-AI)
זו החדשנות האמיתית. הפתרונות שנותרו מוצגים בפני 'AI הצבעה' מיוחדת. סוכן זה אינו כותב קוד, אלא קורא קוד. הוא אומן על עקרונות הארכיטקטורה שלנו, דרישות אבטחה (OWASP, ISO) וכללי תאימות (חוק ה-AI של האיחוד האירופי).
הוא מציין: “פתרון א' מהיר יותר, אך פתרון ב' בטוח יותר ועוקב טוב יותר אחר ארכיטקטורת המיקרו-שירותים שלנו.”
המנצח עובר לייצור.
מודל זה מכריח הפרדת רשויות שחסרה בצוותים רבים.
project-description.md, rules.md en principles.mdאת הדרישות המחמירות. הארכיטקט קובע מה שאנו בונים ו מדוע.
זה משחרר אותנו מעריצותן של שגיאות תחביר ומאפשר לנו להתמקד במה שאנחנו טובים בו: חשיבה מערכתית. מציאת אמת. מבנה וקבלת החלטות.
השאלה אינה אם בינה מלאכותית יכולה לכתוב את הקוד שלנו. זה כבר הוכרע. קוד הופך ברובו לחד-פעמי.
השאלה היא: האם אתה מעז לוותר על השליטה ב ביצוע לשחרר, ובכך להחזיר שליטה על ה איכות להחזיר?